ההבדל שבין מרי אזרחי בלתי אלים לבין אנרכיה

היה לי הכבוד לארגן את חסימת הכבישים הגדולה ביותר בתולדות ישראל (במחאה על הסכמי אוסלו) ולעמוד בשל כך לדין בגין המרדה.
אין בישראל תרבות דמוקרטית מפותחת. הציבור חש מבולבל נוכח מראות המחאה האלימה שנפלה עליו פתאום ואינו יודע היכן עובר הגבול בין מחאה לאנרכיה.
את הקטע הבא המובא בספרי 'קץ הנורמליות' (עמ' 112) כתבתי ב 1996 – כשנה לאחר חסימות הכבישים הגדולות של זו ארצנו.
מומלץ לקחת את הזמן ולקרוא, בכדי להבין את ההבדל שבין מרי אזרחי בלתי אלים לבין אנרכיה.

"שלושה עקרונות הנחו את כל פעולותינו: אי שימוש באלימות, בין פיזית ובין מילולית; מאמץ להקטין עד למינימום את הסכנות והנזקים העלולים להיגרם מפעולותינו; ונכונות מלאה לשאת במחיר שייגבה מאיתנו בבתי המשפט. הנכונות הזאת חשובה מאוד, שכן משמעותה היא שאנו מכבדים את החוק ואיננו מנסים להתחמק ממנו, אלא להפך, אנו מקבלים בהכנעה את תוצאות מעשינו על פי החוק שבגלוי הפרנו. מורד ייענש על מעשיו אם ייכשל. לעומתו, הנוקט במרי אזרחי ייענש בכל מקרה – גם אם השלטון יתחלף (וכך אמנם היה במקרה שלנו).
במסגרת כללים אלו הכול היה כשר להשגת המטרה. פעלנו מתוך תחושה קשה מאוד של סכנה קיומית, ולפיכך לא העסקנו את עצמנו בכל משמעויותיה החוקיות של מילה זו או אחרת.
השעה דחקה, ואנו, שמיהרנו מאוד בארגון הפעולות וכתיבת ההנחיות מסרנו את עצמנו בקלות לידיו של היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, שלא היה צריך לטרוח הרבה כדי לאתר התבטאויות בכתב העונות לכאורה להגדרת ה"המרדה" – אותו סעיף שבו הואשמנו מאוחר יותר.
השיחות המעטות שניהלנו עם עיתונאים בשלב ההכנות, נפתחו תמיד בשאלת נכונותנו לעבור על החוק. השאלה, שהועלתה תמיד בפליאה רבה, בבחינת חילול הקודש, הבהירה את יחסה הדו-ערכי של החברה הישראלית לחוק. מצד אחד, אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם שבה זוכה החוק ליחס כה מזלזל כמו בישראל. מצד שני, איש לא יעז להכריז על כך בפומבי. אם יישאל ראש ועד עובדים אם בכוונתו לעבור על החוק במאבקו על תנאי שכר או נגד פיטורי עובדים, ישלול זאת מכול וכול. "אנו פועלים רק במסגרת החוק", יאמר ומיד אחר כך תינתן ההוראה, וכולנו נצפה בשריפת צמיגים ובמעצר בלתי חוקי של מנהל המפעל במשרדו.

הדמוקרטיות המפותחות הכירו בכך שישנם מצבים המצדיקים מעבר פורמלי על החוק. נורמות וכללי התנהגות במקרים כאלו הפכו לאחד מיסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית.
כאשר מדובר ביחידים, מדובר בסרבנות אידאולוגית; ואילו כאשר מדובר בציבור שלם, מדובר ב"אי ציות אזרחי מנומס", או בתרגום (הלא מדויק) שהשתרש בארץ: "מרי אזרחי בלתי אלים".
המרי האזרחי ההמוני נושא מסר משמעותי הרבה יותר מסרבנותם של בודדים. ציבורים רחבים שאינם מסוגלים עוד להשלים עם עוולות השלטון ומוכנים לעבור על החוק בצורה פסיבית, תוך תשלום המחיר הכרוך בכך, מצביעים על עוול קיצוני ששלטון חסר רגישות הוליך את נתיניו לתוכו. התפרצות רחבה של מרי אזרחי היא מבחן מצוין למהותו הדמוקרטית של השלטון. האדם הפשוט אינו מעוניין מטבעו לעבור על החוק, אלא לדאוג לחייו התקינים, למשפחתו ולפרנסתו. האזרח הקטן מעוניין באופן טבעי להיות מובל על ידי הנהגה ברורה ולציית לה. הציות הוא טבע אנושי, ושבירת מחסום הציות היא פעולה הנוגדת את טבע האדם. ציבור שלם היוצא לרחובות בצורה מרוסנת (בשונה מאספסוף), תוך נכונות למעבר על החוק ותשלום המחיר, חייב להדליק נורה אדומה אצל כל שלטון דמוקרטי, נורה הזועקת באותיות קידוש לבנה: הפרתם את כלל המשחק – לא הכללים הפורמליים, אלא הכללים החשובים יותר, התשתית הבסיסית, שעליה נשענים ערכי הלאום.

שלטון המתעלם ממחאה כזאת – גם אם החוק לצידו – אינו יכול להתהדר בתואר "דמוקרטי".
אחת התופעות שייחדו את מאבקה של "זו ארצנו" הייתה הרכב האוכלוסייה שיצא לרחובות, ולא רק ראשוניות התופעה בארץ. רוב המפגינים היו משכילים, אקדמאים ובעלי משפחות גדולות ומבוססות, ובקיצור לא חתך אוכלוסייה אופייני שיוצא לרחובות.
פעולות המרי האזרחי בארה"ב ובאירופה נעשו על ידי שחורים (ברובם חסרי עבודה) או סטודנטים חסרי אחריות משפחתית. לאוכלוסיות אלה אין הרבה מה להפסיד. אמנם בראשם עמדו תמיד אידיאולוגים מוסריים שהקריבו הרבה מאוד, אך ה"מליה" האנושי מורכב היה מציבור זמין וקל להפעלה. ב"זו ארצנו" היה המצב כאמור שונה, ורבבות המשתתפים בפעולותיה ייצגו רוב גדול מאוד שנותר מאחור ונמנע מלהשתתף פיזית באירועים.
ממשלת רבין בחרה להתעלם מהמחאה והעדיפה לדכאה תוך שימוש בברוטליות מכוונת נגד מפגינים פסיביים (לעתים מפגינים שידיהם קשורות מעל ראשיהם), ותוך שורה של עבירות חמורות על החוק. ממשלת ישראל נכשלה במבחן הדמוקרטי שהציבה לה "זו ארצנו", מה שהותיר סימן שאלה גדול על עצם טבעה הדמוקרטי.
בארה"ב נחגג מדי שנה בשנה יום הולדתו של כומר שחור בשם מרטין לותר קינג, שהפר את החוק האמריקאי והביא לשוויון זכויות בין שחורים ללבנים. ביום זה עוצרים האמריקאים את מלאכתם ומעלים על נס את פועלו של אותו עבריין. החוק בארה"ב הוא אפוא אמצעי בסיסי לשימור החברה, אך בשום אופן לא מוסד קדוש. למרבה הפלא, דווקא שמירת החוק בארה"ב קפדנית בהרבה מזו המקובלת בארץ, בין אם מדובר בהתנהגות נהגים, הפגנות פועלים או העלמות מס.

הקו הברור הנמתח בין החיוב בשמירת החוק והסדר ובין הצורך הנדיר אך החיוני בהפרתו במצבים מסוימים – מאפשר קיום וביצור שני העקרונות כאחד, גם את עיקרון שמירת החוק וגם את העיקרון המוסרי. מקובל כיום כי בכל המקרים שבהם פרץ "מרי אזרחי" בדמוקרטיות המערביות, קידם מרי זה את שלטון החוק והדמוקרטיה באותן מדינות ומנע עיוותים מוסריים קשים אשר פשו בממסדיהן. מדובר כאן בכלי מאזן חשוב מאין כמותו נגד שרירות הלב השלטונית, כלי שתמיד היטיב עם המדינות שקיבלוהו עליהם ומעולם לא הוביל לאנרכיה. לעומת זאת, במדינות טוטליטריות, שבהם כלי זה אינו קיים (או מדינות "דמוקטטריות" דוגמת ישראל של רבין…) נשלל כלי זה מן הציבור, והתוצאה הבלתי נמנעת היא התפרצות אלימה בשלב כלשהו. רצונן של המפלגות השולטות בארץ (ימין ושמאל כאחד…) להעמיד את שלטון החוק ברמה של צו מוסרי המחייב בכל מקרה, רצון טבעי של מי שמוסרות השלטון והיכולת לחוקק חוקים בידיו… מביא לכך שבישראל אין יחס רציני לא לחוק ולא למוסר."