משימה ללא חילוץ, עמוק בשטח סוריה
קיץ 1981. הג'יפ של רפול, רב אלוף רפאל איתן, הרמטכ"ל, טיפס באיטיות בדרכי העפר שבין מטעי הזיתים של המושבה מגדל. גבוה מעליו, צוקי הענק של הר ארבל, ומתחתיו הכנרת. כחולה ולוהטת ביום קיץ חם.
הגי'פ עוצר ליד אחד המטעים. רפול יורד יחד עם הנהג, אבשה חורן, מפקד צוות בסיירת מטכ"ל. פנחס ג'ינו יוצא מבין עצי המטע, וממהר להתחבק עם רפול. חיבוק של שני איכרים שכוחם בעשייה. לא בדיבורים. שני אנשי אדמה. האחד מתל עדשים והשני ממגדל. שניהם מכירים זה את זה. לא פעם עצר רפול בביתו של פנחס. ביקור חטוף בדרך לצפון לבדוק מה שלום בנו, יוסי, ולחטוף משהו מהיר מהמטעמים של בת שבע ג'ינו. רפול, ואת זה ידעו היטב ביחידה, לא אהב מסיבותיו שלו את לוחמי הסיירת. עוד מהתקופה שהיה מפקד חטיבת הצנחנים הוא ראה איך הקיבוצניקים האלה גונבים לו משימות מתחת ליד. הוא לא אהב את הסיירת, את ג'ינו, לעומת זאת הוא אהב מאד. אבל הפעם לא היה מדובר בביקור רגיל.
כמה ימים קודם לכן פגש רפול את יוסי ג'ינו, וביקש ממנו להשתתף באחד המבצעים היותר חשובים של הסיירת. ג'ינו, שרק לפני זמן קצר סיים פעילות מיוחדת וכמעט שלא היה בבית, במגדל, ביקש ממנו שידבר עם אביו. "זו עונת מסיק הזיתים," הסביר, "יש לי מטע זיתים גדול במגדל, שקניתי מהכסף שקיבלתי כשנשלחתי מטעם המוסד לשנה לאמן את הכוחות הכורדים בעיראק. עשר שנים עברו מאז, וכל שנה אני מבטיח לאבא שאתפנה למסיק הזיתים, וכל שנה אני לא שם. לך, דבר אתו אולי לך הוא יגיד כן…"
רפול מסביר לפנחס למה הטריח עצמו והגיע עד למטע הזיתים שלו. מסביר לו שיש מבצע מיוחד, שלא ניתן לבצע אותו בלי יוסי.
פנחס, בן דורו של רפול, מבין דבר אחד או שניים בענייני ביטחון. בעבר ניהל את המערכה הצבאית נגד כפרים עוינים בגליל התחתון, והיה אחד מראשוני מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח. אבל עונת המסיק בפתח, ומי יעשה את העבודה?
"נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים; כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי." הוא עונה לרפול בפסוק משיר השירים: שמרתי על הכרמים, רק על כרמי שלי לא שמרתי…
"זה מסוכן?" הוא שואל לבסוף.
רפול מרצין מיד. "כן."
"הוא יחזור בשלום?"
רפול לא עונה. פנחס מבין.
ועדיין, מה יהיה עם הכרם? רפול מציע שישלח חיילים שיעזרו במסיק בזמן שיוסי ייעדר. פנחס ממהר לדחות את ההצעה. "לא צריך, הם יהרסו לי את המטע. אסתדר לבד."
רפול חוזר לג'יפ עם אישור לא כתוב לקחת את ג'ינו למבצע מודיעיני שמתחיל להתגבש בין חיל האוויר למפקדי הסיירת. "בתוקף תפקידי כרמטכ"ל," תיאר רפול לאחר שנים רבות את חלקו של יוסי ג'ינו באותו מבצע, "שלחתי אותו לפעילות מבצעית מיוחדת שאני לא יכול לדבר עליה. הסיכון באותה פעילות היה מעבר לכל דמיון והוא עמד במשימות אלה בתוקף אישיותו ונכונותו והידע המבצעי שלו שלא ניתנים למדידה ואפילו לא להשוואה… אם משהו היה משתבש שם, והכל יכול היה להשתבש, היו מאשימים אותי. כי אני שלחתי אותו לשם. נשבעתי לעצמי באותו יום שאם ג'ינו חוזר בשלום, למרות שכולנו ידענו מה הסיכון, מעתה ועד עולם, בכל פעם שיצטרך אותי – אני אהיה שם. הרגשתי שאני חייב לו את חייו…"
על המבצע, עמוק בתוך שטח סוריה, ללא אפשרות לחילוץ במקרה של הסתבכות, יספר ג'ינו לימים: "ערב מבצע 'שלום הגליל' הגיעו אלינו ליחידה כמה תתי אלופים והמון טייסים בכירים ואמרו לנו שלסורים יש טיל נ"מ שחיל האוויר לא הצליח לפצח. הטיל פשוט בלתי ניתן לפיצוח."
אנשי חיל האוויר דיברו על טילי SA6, סוללות טילים ניידות שהסורים קיבלו מברית המועצות עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, סוללות שפגעו בלא מעט ממטוסי חיל האוויר במהלך המלחמה ברמת הגולן. לחיל האוויר לא היה פתרון. לא אז, ב-1973 וגם לא ב-1981. צריך היה לשלוח יד ארוכה אל מעבר לגבול ולשלוף משם את מה שצריך לשלוף, ולהביאו לישראל. רק גוף אחד יכול היה לעשות דבר כזה. סיירת מטכ"ל.
ג'ינו: "בחיל האוויר ידעו שלסורים יש עשרות סוללות כאלו. זה יכול היה להיות אסון גדול אם לא ימצאו פתרון שימנע פגיעה במטוסי חיל האוויר. זה היה המבצע שרפול רצה כל כך שאני אצטרף אליו, ושהיה לי תפקיד מאד קריטי בו. במיוחד אם היינו מסתבכים שם. ידענו שזה לא פשוט. מאות קילומטרים מעבר לגבול. מבצע ללא אפשרות חילוץ. אם מסתבכים – אנחנו לבד שם."
בסוף חודש ספטמבר, לאחר שהושלמו ההכנות, לפני שעזב את הבית, השאיר יוסי מכתב לאחיו הצעיר, עמוס. זה לא היה המבצע הראשון שלו, היו לפניו רבים. וגם אחריו, אבל הפעם הייתה לו תחושה רעה. קשה להסביר, אבל היה לו ספק רב אם הפעם יחזור בשלום: "במקרה שנהרגתי," כתב לאחיו, "ולאחר קבלת הודעה רשמית, אבקשך לעשות עבורי את הדברים הבאים:
- לקחת על עצמך את מקומי בנושא הילדה (עדי) ולמלא את כל התחייבויותי וזכויותי.
- אני מעביר אליך את חלקי, זכויותי וחובותי במשק המשותף במגדל בצמוד לעניין הילדה.
- במקרה שאני נופל בשבי, אבקשך לנטרל עצמך מכל פעילות אחרת, ללכת ולשבת מול ו/או לשכת שר הביטחון ולוודא ימים ולילות שעושים הכל בכדי לשחררני."
את המכתב הוא הטמין באחת המגרות שבבית ויצא.
המבצע, כך סיפר לימים, הסתיים בהצלחה. "תכננו מבצע ועשינו מה שעשינו, ובוקר אחד נעלם להם טיל שלם על זחליו ועל מערכות האלקטרוניקה שלו. הגנב בים-בם הרים בלילה טיל רוסי אחד… חצי שנה אחר כך, במלחמת 'שלום הגליל' חיל האוויר גמר אותם. את כל סוללות הטילים הללו. בשעה וחצי של השמדה טוטאלית ובדיוק מבצעי מופלא. לצה"ל נחסכו עשרות אם לא מאות הרוגים ומאות מיליוני דולרים של מטוסים שהיו נופלים שם כמו זבובים אם לא היינו מביאים את הטיל ובחיל האוויר לא היו מצליחים ללמוד את כל מערכות האלקטרוניקה שלו.".
עמוס, אגב, לא מצא את המכתב. כשיוסי חזר מסוריה בשלום, הוא הוציא אותו מהמגרה והטמין אותו בקופסה חומה במקום מסתור אחר.
חלפו שנים. כמעט ארבעה עשורים. איש לא דיבר על המבצע המוצלח של סיירת מטכ"ל וג'ינו. הקרדיט על השמדת סוללות הטילים הסוריות, שאחריה הופלו יותר משמונים מטוסים סוריים ללא כל אבידה לחיל האוויר הישראלי, היה כולו של חיל האוויר. בדצמבר 2016, במהלך ימי השבעה על מותו של אחיו, יוסי, קיבל עמוס שיחת טלפון מפתיעה מארצות הברית. "אתה לא מכיר אותי," אמר הדובר מעברו השני של הקו, "אבל אני הייתי אחד מהטייסים שהשתתפו במבצע להשמדת סוללות הטילים של הסורים במהלך מלחמת לבנון הראשונה. אנחנו, הטייסים וחיל האוויר קיבלנו את כל הקרדיט, אבל כולנו ידענו שאי אפשר היה לעשות את זה מבלי מה שקיבלנו לאחר המבצע שאחיך, יוסי ג'ינו, הוביל עמוק בשטח סוריה."
***
קראו לו "רמבו", כינו אותו ג'ימס בונד הישראלי. בערבי ההווי של ותיקי סיירת מטכ"ל, אלה שבקורות החיים שלהם מופיעים כמה וכמה מבצעים עלומים שספק רב אם ייחשפו בדור הזה או בזה שבא אחריו, השם ג'ינו עולה שוב ושוב. מספרים עליו, מחייכים, צוחקים, מצ'זבטים ומגלגלים שוב ושוב את עלילותיו.
מי מהם לא שמע איך במלחמת ההתשה בדרום עבר במנהרה שנחפרה מתחת לתעלת סואץ, יחד עם אחרים, נושאים על כתפיהם עמוד טלפון עם מכשירי האזנה, אותו יחליפו עם עמוד טלפון מצרי שדרכו עוברים קווי התקשורת החשובים?
ואיך הגיע יחד עם חברו ואחיו ללא קשר דם, פופי, כטייסים סוריים, במדים ועם כל התעודות הדרושות, לבסיס חיל האוויר בלוב, עשו שם מה שעשו וחזרו בשלום לארצם.
ואיך הוביל פעם צוות של הסיירת למשימה נוספת בתוך סוריה, נתקע עם פנצ'ר בפקק תנועה בלב אחת הערים, ואילץ שני נערים מקומיים להחליף לו גלגל, כי מה פתאום שקצין סורי ילכלך את הידיים. ואיך חזר לרכב ומצא שם את כולם משקשקים ולאחד מהם אפילו "ברח" משהו במכנסיים…
ואיך עצר אותו יום אחד שוטר מקומי, שוב, בעיר ערבית, מאות קילומטרים מגבול ישראל, וביקש לראות תעודות, ואיך הוא הקיא לשוטר על הנעליים, וסיפר לו על הצרות עם האשה שהשאיר בכפר בבית, והוא הרי אוהב אותה כל כך… והשוטר משתתף בצערו, מרים סמרטוט שהיה על הקרקע, מנגב בעצמו את הנעליים ושניהם מנהלים שיחה ידידותית ונפרדים כחברים…
ואיך חדר, ערב מלחמת יום הכיפורים, לאחד הבסיסים המוגנים במצרים, למפקדה הראשית, וחזר משם עם האמצעים המיוחדים שלו ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, היה מתייחס אליהם ברצינות הדרושה, כל מחדל יום הכיפורים היה נמנע.
***
קראו לו "רמבו" הישראלי, כינו אותו ג'ימס בונד. תמיד עם עין חצי עצומה, תמיד עם חוש הומור מדהים ופתגמים וצ'יזבטים שמתחרים עם טובי מספרי הסיפורים. עד הרגע שבו חצה את הגבול. ברגל, ברכב, במדי חייל סורי או קצין מצרי, או בגדי פאלח פשוט מאחד הכפרים הרבים. לבד או מוביל לוחמים. מרגע זה המשימה היא חזות הכל.
זהו סיפור חייו של יוסי ג'ינו. פרא אציל, איש המבצעים המיוחדים שדברים שעשה, מספרים חבריו לנשק, עולים על כל דמיון. פרא אציל, שלו יכול היה להציץ רגע מלמעלה, מעבר לענן, ולהאזין לשיחה הערה שבה מספרים על אחת הפעולות שלו, היה ודאי מתערב וקוטע בחיוך רחב את השומעים: "תגידו, אתם רוצים לשמוע סיפור או לשמוע את האמת…"