הלילה הראשון בעזה
"הלילה הראשון בעזה והשעה 23:00 בלילה, זמן כיבוי אורות ושינה, כולם נשכבים על המזרנים ותוך כמה דקות כולם נרדמו, שקט מחריד. אני נשכב על המזרן שלי מקופל ובוכה אחרי שיחה עם הרכז משמעת שבה הובהר לי שהדרך היחידה שלי לצאת מהמסגד לבית היא רק בארון מתים. ואני חושב לעצמי, אני ילד בן 9 שרק לפני 3 ימים אחותי נרצחה בצורה מזעזעת, הצרחות שלה והזעקה שלה לעזרה עדיין מהדהדות באוזני ואני כאן נטוש בסוף העולם לבד, מבוהל ומפוחד מהעתיד לבוא עליי. אני תוהה איך לעזאזל אצליח לישון, מי ידאג לי בבוקר ואיך אתעורר מחר למקום שכולו נראה, משדר ומדבר רק מוות. הכל פתאום נהיה שחור ואני בקושי מצליח לנשום. אני חושב על ההורים שלי, האם בכלל מעניין אותם מה עובר עליי כאן הלילה ואיך אני?".
רצח על כבוד המשפחה
בילדותי הייתה נערה ג'ינג'ית יפייפיה, שיער מתולתל, עיניים גדולות וחומות, רק איתה הרגשתי נח לדבר ולשתף. כל פעם כשדיברתי איתה או שסתם לקחה אותי למכולת השכונתית לקנות לי ממתק או גלידה, הרגשתי רצוי, שיש מישהו שבאמת אכפת לו ממני, הרגשה מדהימה שלא הייתי רגיל אליה, אפילו לא מהוריי.
חייה לא היו קלים, אבל מעולם לא חשבתי שחרב ארוכה חדה כתער מונחת על צווארה, שבעצם כל פעם שהיה לי איתה רגע מהנה, שמח ומיוחד – בקרוב מאוד יהפוך רק לזיכרון.
זו הייתה שרה אחותי שנרצחה יום אחרי שלקחה אותי לסיבוב בשכונה להירגע, לאחר שאחד האחים היכה אותי בגלל שסירבתי להתפלל, יום למחרת כל מה שנשאר לי בסוף זה להתפלל על נשמתה.
לינצ׳ אכזרי
"עוד יום "שגרתי" במסגד, אני בן 11, לימודים, שיעורים ועייפות. בצהרי היום מבקשים מאיתנו לעבור לאזור התפילה על מנת להתפלל את תפילת הצהריים. כולנו כמו עדר הולכים בשורה, בשקט מוחלט בלי לדבר, ומיד בסיום התפילה אנו שומעים צעקות מחוץ למסגד שאגות שמחה של המון אנשים. כמה ילדים ואני בתוכם לא מתאפקים ומחליטים לעבור על הכללים ורצים החוצה לראות מה קרה.
כ – 100 אנשים מתגודדים סביב גבר ופשוט מבצעים בו לינץ' אכזרי שקשה לתאר, מראה משתק.
אנשים עומדים שם עם ידיים טבולות בדם וצועקים אללה ואכבר.
לא הבנתי למה, שאלתי את אחד האנשים מה קרה והוא עם מבט של רצח בעיניים אבל עם חיוך גדול מספר שאותו אחד שיתף פעולה עם החיילים הישראלים וזה העונש שמגיע לו.
באותו הרגע נכנסתי להלם, פחד ובכי היסטרי. ראיתי את המוות מול העיניים, הרי אני היחיד במסגד שהגיע מישראל ובטח גם אותי יהרגו בטענה כזו או אחרת. רצתי חזרה למסגד כדי שיגנו עליי אם מישהו ירצה לפגוע בי. נתקלתי בדרך ברכז המשמעת והוא ראה שאני מאוד לחוץ ושאל אותי מה קרה? סיפרתי לו וציינתי שאני מפחד, כנראה זה הדבר האחרון שהוא ציפה לשמוע. הוא פונה אליי ואומר "ממה יש לך לפחד? הוא היה בוגד וזה מגיע לו, אתה צריך לשמוח שהרשע הזה כבר לא חי, יש הבדל בין מוות למוות, אם תלך בדרך הנכונה אתה לא תרגיש כאב כשתמות כשהיד".
חזרתי למקום שלי מפוחד ומבוהל, הרי כל יום יכול מישהו לצעוק שאני ישראלי וחיי יהיו בסכנה.
כמובן שלא טרחו לקבור אותו והשאירו את גופו על האדמה למען יראו ויראו.
המראות והריח של אותו יום לא עזבו אותי ומלווים אותי עד היום. לקח שבועות ימים ולילות ללא שינה עד שהצלחתי לחזור לתפקד, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו נשחט מולי אבל בהחלט לא האחרונה.
קצת מוזר אבל, דווקא אחרי המקרה הזה האמונה שלי בה' התחזקה כי ידעתי שאם יש איזה כח בעולם הזה שיכול להציל אותי מהמקום הנורא, זה רק הוא".
חינוך לשהיד
במסגד שלמדתי מלמדים ומובילים את הילדים לחיות על פי כללי הקוראן הנוקשים, זה אומר שמלכתחילה חייבים ללמוד את ספר הקוראן בעל פה על מנת להיות מוכנים לקיים את המצווה הגדולה ביותר ולהיות שהיד. פירוש הדבר הוא לעבור הכשרה רוחנית מנטלית מאוד קשה, נוקשה וחסרת רחמים, דבר שמחייב אותנו כמעט על בסיס יומי להיפגש עם המוות בצורה כזו או אחרת, סיורים בבתי קברות, שיחות על מה שקורה לשהיד אחרי המוות, על החיים הטובים והנעימים שמצפים לו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו מקבל אותו ומשבח אותו על היותו שהיד.
לא פעם הביאו אל המסגדים לתפילה לפני קבורה מחבלים שהתאבדו, הם היו מגיעים מפורקים ולא תמיד שלמים וחלקם היו מלאים בדם (האמונה כי את השהיד אסור לרחוץ לפני קבורה), ביקשו מאיתנו לכבד אותם ולעבור על פניהם ובחלק מהמקרים גם לנשק את ידיהם / רגליהם על מנת שנזכה לגעת בדבר הכי קשה שיש ולשאוף ללכת בעקבותיו. היו לילות שלמים שלא הצלחנו לישון מהמראות המזעזעים, מהשיחות הקשות על איך העזנו לחשוב לאכול, לישון או לחייך בזמן ששהיד מסר את נשמתו.
לא מאחל לאף אחד אפילו יום אחד כזה חייו.
בטח לא 7 שנים ארוכות וקשות.
בית האח הגדול
אני בכיתה ב', חודש שלם המולה והתרגשות בבית כי האח הגדול מתחתן.
אני לא זוכר מפגש אחד שלנו שלא סבלתי ממנו גם כשלא עשיתי שום דבר רע, השנאה בינינו עצומה. בין כל ההכנות של החתונה, רק מחשבה אחת מלווה אותי… איך אני הורס לו את היום המאושר בחייו. כילד בכיתה ב' אין ביכולתי הרבה מה לעשות, כל האחים גדולים וחזקים ואני קטן וגם לא אוהבים אותי.
ביום חתונתו בשעה 9 בבוקר הוא קורא לי וישר נותן לי סטירה ומסביר שאם לא אתנהג יפה ואעשה בעיות הוא ממש יכעס. כל פעם שהוא ממש כעס זה נגמר בהצלפות עם מקל או כבל מאריך.
ברגע שחטפתי ממנו את הסטירה נשבעתי לעצמי שאהיה מוכן למות היום על מנת להרוס ושיהיה המחיר אשר יהיה. בשעה 16:00 בערך יצאה שיירה מהבית בלוד לכיוון העיר כפר קאסם על מנת להביא את הכלה לבית החתן. ישבתי ברכב באמצע בין אחד האחים ועוד קרוב משפחה, מאוד מתוסכל מזה שלא יכולתי להרוס לו, 300 מטר בערך לפני שהגענו החלטתי לקפוץ מהרכב, ביקשתי מאח שלי שיחליף איתי מקום כי אני לא מצליח לנשום ולהפתעתי הוא הסכים, פתחתי את הדלת וקפצתי לכביש תוך כדי נסיעה. התעוררתי כעבור שבועיים בבית החולים בלינסון פ"ת. כל הגוף גבס, שברים בידיים וברגלים, לא מבין איפה אני ולא זוכר כלום, ליד המיטה היו אמא שלי ושרה אחותי.
לקח לי יומיים להתאושש ולהתחיל להבין מה קורה שם, ואז מגיע האח הגדול כעוס ומאוד עצבני, נכנס לחדר ומבקש משרה לצאת ופשוט מוריד לי סטירה חזקה מאוד בגלל שהרסתי לו את החתונה. לא באמת הרסתי כי החתונה המשיכה וחגגו רגיל לגמרי.
בכל ה – 4 חודשים שהייתי שם רק אחותי טיפלה בי, כמעט שלא זכיתי לביקורים מאף אחד כי כולם כעסו עליי.